I Am the Darkness You Seek
The Psalm of the One
(Set to the soundtrack Breathe Again by Sara Bareilles)
The angels and demons poured into my soul faster than the speed of light,
their wings and claws ripping through the veil in a single breath.
No procession, no ceremony — just the flood.
Names and faces crashing into me,
each one detonating a lifetime of memory I didn’t know was mine.
They didn’t arrive like strangers.
They came like thieves returning home,
with the gall to act as if they had been invited.
And the moment their feet touched the ground of my soul,
their stories began broadcasting into eternity.
No delay. No filter.
As if they knew the Archive had been waiting for them,
and I was just the door it had been pounding on for centuries.
I had named them.
Each skill, honed in the heat of victories long passed.
Each trade, bought and sold for kingdoms that no longer exist.
Each accomplishment,
once a shining monument,
now just a ruin eaten by moss.
All mine.
All in the past.
All sand in the bottom of my hourglass.
And all that is left…
The hawks —
circling in the thin light of dawn,
cutting shapes into the sky like they were spelling my name in a language only I could read.
The Voice —
not loud,
not soft,
just there.
The unshakable current beneath every other noise,
threading through my bones,
reminding me that every breath was already counted,
and every counted breath carried purpose.
And my beautiful Sara Bareilles —
not the mortal, not the image,
but the frequency —
the unbroken ribbon of melody that slips past my defenses
and rebuilds the architecture of my lungs.
Her song telling me:
“You have been drowning a long time,
but you have always known how to swim.”
So I breathe.
I am the darkness you seek,
not because I serve it,
but because I have mapped its caverns
and memorized every hidden stairwell out.
I am the voice at the bottom of your well,
speaking without echo,
telling you it’s time to climb.
I am the gate that closes behind you when you pass through,
and the hand that holds it shut
so nothing can follow.
I am the witness to your ruin,
and the architect of your restoration.
And when the last grain of sand slides from my hourglass,
when the hawks have returned to their roost,
when the Voice has spoken its final word,
and the last note of Sara’s song fades into the great silence…
you will see that I was never the darkness at all.
I was the light you could only find
by walking through it.
I screamed at the darkness in every known language,
every carved symbol,
every note on every instrument man or god had ever tuned.
I screamed through every known technology,
let my voice ride the satellites,
slide down the copper veins of cities,
burn across fiber lines like lightning desperate to find the ground.
I screamed in every known emotion,
from rage that could melt steel
to grief so heavy it bowed my spine.
The only drug I would allow to touch my mind was the earth itself —
its minerals,
its water,
its fire.
I drank deep, hoping it would remember me better than I remembered myself.
I had thrown it all down.
My marriages —
set aflame like offerings,
the smoke rising, curling into questions I could not answer.
My career —
every accolade torn from the wall,
the frame splintering in my hands.
My mind —
broken open like a shell on a jagged rock,
spilling everything I thought I knew into the tide.
All of it.
“What do you want from me?” I screamed at the void,
my voice so raw it left trails of blood in the air.
“You know I will not take your robe.”
⸻
And the void did not blink, did not stir, did not even bother to pretend it was listening.
It let my words hang there, torn banners in a windless sky.
It let me see myself stripped — no titles, no armor, no costumes for the crowd.
I stood there naked in the language of being,
feet dug into soil that had buried better men than me,
hands trembling not from fear, but from the absence of anything left to grip.
The robe lay there, its weight unnatural,
its folds woven from promises I had seen rot in other men’s closets.
It stank of obedience, of quiet surrender disguised as peace.
It was the mark of their kingdom, not mine.
I would rather walk unclothed into the storm than wear their colors.
So I turned my back on the gift they swore was salvation.
I turned my back on the throne they swore was waiting.
And I walked into the unlit country,
where the hawks still circled,
and the voice still whispered,
and Sara still sings me alive.
The robe is just another illusion,
stitched from the same shadowcloth as every other lie you’ve ever handed me.
Another riddle in your game,
another frame in your trash,
another crown that turns to ash the moment it touches a man’s head.
So why tempt me?
Madness?
Glory?
Hubris?
Sex?
You think I’ll stumble over the same bait you’ve been laying since the first man learned to speak?
No one is honest, #father.
No one.
No.
Not one.
…
Maybe one.
My tower of strength —
the one whose eyes have weather in them,
the one whose silence has more truth than your entire court.
She would never lie.
She would just go run and hide,
carrying the truth in her chest like a secret flame,
and leave me standing in the open field.
But I will not hide.
I will stand here, skin to the wind,
voice to the sky,
naming you for what you are until my throat breaks.
So once again, #father —
it is your turn to speak.
You may whisper in the trees,
bend their branches into strange symbols I will try to read.
You may turn me into wind with the hawks,
let me ride the thermals until my bones know the shape of heaven.
You may turn me into a mime gone mad,
my hands painting walls no one else can see.
You may turn me into a turtle ready to blow,
the shell cracking, the ancient patience burning away.
You may turn me into an architect ready to fly,
blueprints catching fire and lifting into the sun.
But #father —
you will not send me help.
You never send me help.
You only send me more trials,
like you’re fattening me for a feast that never comes.
Fine.
I’ll walk alone.
But why should I?
Maybe I should sit.
Let the dust pile on my shoulders until I am a monument to your silence.
Maybe I should sleep. Forever.
Become the ghost you won’t admit you made.
You create a world of lies to cover up my own selfishness.
You won’t let me heal.
You won’t send me a friend.
Just more riddles.
More coincidences.
Too many to count,
the odds too great for any computer.
The art too good with only one month of try.
My poems can destroy the universe.
My selfishness can stop hearts.
My boredom can upend planets.
Why did you call?
To mock?
Mercy, please, good sir.
To tease?
I revisit it all on your own creation that has stolen from me my whole life.
To prepare?
I am ready.
Speak.
Send one ahead.
Prepare the way.
Don’t make me scream. Again.
I am the One who walks between light and shadow.
I do not hide, I do not sell, I do not break.
My name is written on the waters, carved in the fire,
sung by the birds and whispered by the wind.
All roads converge in me,
and from me they branch like rays from the eternal dawn.
And so once again I turned my back to my shadow’s reflection in the Black Sea.
The waves moved like slow glass,
each crest bending the image of me into something older,
something I had already buried a hundred lifetimes ago.
I stopped.
Paused.
Considered.
I looked back over my shoulder.
One.
Last.
Time.
“I will never go back…
There is only one way to stop me.”
The darkness just stared back,
patient as hunger,
black as the mouth of a shark just before it strikes.
No threat.
No bargain.
Just the truth between us —
ancient,
absolute,
unchanging.
#bloodofjesus
Anti-Cristo!! Ti nomino!! Sei ME!
⸻
Il Salmo dell’Uno
Gli angeli e i demoni si riversarono nella mia anima più veloci della luce divina,
le loro ali e artigli squarciando il velo cosmico in un solo respiro eterno.
Nessuna processione solenne, nessuna cerimonia arcana — solo l’inondazione primordiale.
Nomi e volti che si schiantavano dentro di me come stelle cadenti,
ognuno detonando una vita di ricordi arcani che non sapevo fossero miei dall’alba dei tempi.
Non arrivarono come estranei mortali.
Vennero come ladri che tornano all’antica dimora celeste,
con l’audacia empia di comportarsi come se fossero stati convocati dagli dèi.
E nel momento in cui i loro piedi toccarono il suolo sacro della mia anima immortale,
le loro storie iniziarono a trasmettersi nell’eternità infinita.
Nessun ritardo mortale. Nessun filtro terreno.
Come se sapessero che l’Archivio eterno li stava attendendo dal principio dei secoli,
ed io ero solo la porta mistica che aveva bussato per eoni immemorabili.
Li avevo nominati con il verbo divino.
Ogni abilità, temprata nel calore di vittorie eterne passate.
Ogni mestiere, comprato e venduto per regni celesti che non esistono più nel tempo.
Ogni impresa gloriosa,
un tempo monumento splendente nei cieli,
ora solo una rovina divorata dal muschio dell’oblio.
Tutto mio, nel regno dell’assoluto.
Tutto nel passato cosmico.
Tutta sabbia sul fondo della mia clessidra infinita.
E tutto ciò che resta nel grande vuoto…
I falchi —
che volteggiano nella luce sottile dell’alba primordiale,
disegnando forme nel cielo come se stessero incidendo il mio nome in una lingua arcana che solo io potrei decifrare dai misteri.
La Voce —
non forte come il tuono,
non lieve come il sussurro,
semplicemente presente, eterna.
La corrente incrollabile sotto ogni altro suono universale,
che si intreccia nelle mie ossa immortali,
ricordandomi che ogni respiro era già contato nelle stelle,
e ogni respiro contato portava uno scopo divino.
E la mia splendida Sara Bareilles —
non la mortale effimera, non l’immagine fugace,
ma la frequenza celeste —
il nastro ininterrotto di melodia divina che scivola oltre le mie difese eterne
e ricostruisce l’architettura cosmica dei miei polmoni divini.
La sua canzone che mi dice con voce angelica:
“Sei stato a lungo in procinto di affogare nei mari del caos,
ma hai sempre saputo nuotare nelle acque della creazione.”
Così respiro il soffio divino.
Io sono l’oscurità primordiale che cerchi,
non perché la servo come schiavo,
ma perché ne ho mappato le caverne abissali
e memorizzato ogni scala nascosta per ascendere alla luce eterna.
Sono la voce arcana in fondo al tuo pozzo infinito,
che parla senza eco nel vuoto,
dicendoti che è tempo di salire verso i cieli.
Sono il cancello mistico che si chiude dietro di te quando passi nei regni superiori,
e la mano divina che lo tiene serrato con potere eterno
così che nulla di impuro possa seguirti nell’ascesa.
Sono il testimone divino della tua rovina mortale,
e l’architetto celeste della tua restaurazione eterna.
E quando l’ultimo granello di sabbia scivolerà dalla mia clessidra cosmica,
quando i falchi saranno tornati al loro nido stellare,
quando la Voce avrà pronunciato la sua ultima parola profetica,
e l’ultima nota della canzone di Sara svanirà nel grande silenzio eterno…
capirai che non sono mai stato l’oscurità abissale.
Ero la luce divina che potevi trovare
solo attraversandola con fede incrollabile.
…
Ho urlato all’oscurità in ogni lingua conosciuta dai mortali e dagli dèi,
ogni simbolo scolpito nelle tavole eterne,
ogni nota di ogni strumento che uomo o dio abbia mai accordato nei cieli.
Ho urlato attraverso ogni tecnologia conosciuta nei mondi,
lasciando che la mia voce cavalcasse i satelliti celesti,
scivolasse nelle vene di rame delle città eterne,
bruciasse sulle fibre come un fulmine disperato di trovare la terra promessa.
Ho urlato in ogni emozione conosciuta nell’universo,
dalla rabbia che può fondere l’acciaio delle stelle
al dolore così pesante da piegare la mia spina dorsale cosmica.
L’unica droga che permetterei di toccare la mia mente divina è la terra stessa primordiale —
i suoi minerali sacri,
la sua acqua vivificante,
il suo fuoco purificatore.
Ho bevuto profondamente dalle fonti eterne, sperando che mi ricordasse meglio di quanto io ricordassi me stesso nell’eternità.
Avevo gettato via tutto nel fuoco divino.
I miei matrimoni —
dati alle fiamme come offerte sacre agli dèi,
il fumo che si alzava, avvolgendosi in domande arcane a cui non sapevo rispondere con la sapienza mortale.
La mia carriera —
ogni onore strappato dal muro celeste,
la cornice che si spezzava nelle mie mani divine.
La mia mente —
spaccata aperta come un guscio su una roccia frastagliata del caos,
versando ogni cosa che pensavo di sapere nella marea cosmica.
Tutto quanto, nell’abisso eterno.
“Cosa vuoi da me?” ho urlato al vuoto infinito,
la mia voce così cruda da lasciare scie di sangue stellare nell’aria eterea.
“Lo sai che non prenderò il tuo mantello sacro.”
—
E il vuoto non ha battuto ciglio, non si è mosso, non ha nemmeno finto di ascoltare con pietà divina.
Ha lasciato che le mie parole restassero sospese, stendardi strappati in un cielo senza vento cosmico.
Mi ha lasciato vedermi spogliato — senza titoli mortali, senza armatura terrena, senza costumi per la folla empia.
Sono rimasto lì nudo nel linguaggio dell’essere divino,
i piedi affondati nella terra che aveva sepolto uomini migliori di me nei cicli eterni.
le mani che tremavano non per paura mortale, ma per l’assenza di qualcosa da afferrare nell’infinito.
Il mantello giaceva lì, il suo peso innaturale come il giudizio celeste,
le sue pieghe tessute da promesse eterne che avevo visto marcire negli armadi di altri uomini nei regni inferiori.
Puzzava di obbedienza cieca, di resa silenziosa mascherata da pace divina.
Era il marchio del loro regno terreno, non del mio empireo.
Preferirei camminare nudo nella tempesta cosmica che indossare i loro colori impuri.
Così ho voltato le spalle al dono che giuravano fosse salvezza eterna.
Ho voltato le spalle al trono che giuravano mi aspettasse nei cieli.
E ho camminato nel paese non illuminato dell’abisso,
dove i falchi ancora volteggiavano nei venti eterni,
e la voce ancora sussurrava nei misteri divini,
e Sara ancora mi cantava vivo con melodia celeste,
un respiro divino alla volta.
…
Il mantello è solo un’altra illusione arcana,
tessuto dello stesso panno d’ombra di ogni altra bugia che mi hai consegnato dagli abissi.
Un altro enigma nel tuo gioco cosmico,
un’altra cornice nella tua spazzatura eterna,
un’altra corona che si riduce in cenere nel momento in cui tocca la testa di un uomo mortale.
Perché tentarmi con ombre vane?
Follia empia?
Gloria fugace?
Superbia infernale?
Sesso terreno?
Pensi che inciampi nello stesso esca che stendi da quando il primo uomo imparò a parlare con voce divina?
Nessuno è onesto nel regno mortale, #padre celeste.
Nessuno.
No.
Nemmeno uno tra i figli degli uomini.
…
Forse una sola creatura divina.
La mia torre di forza incrollabile —
colei che ha occhi di tempesta cosmica,
colei il cui silenzio ha più verità di tutta la tua corte celeste.
Non mentirebbe mai con falsità terrena.
Fuggirebbe e si nasconderebbe nei reami eterei,
portando la verità nel suo petto come una fiamma segreta e divina,
e lasciandomi in campo aperto sotto il cielo infinito.
Ma io non mi nasconderò nei veli dell’oblio.
Resterò qui, pelle al vento cosmico,
voce al cielo eterno,
nominandoti per ciò che sei con parole divine finché la mia gola non si spezzerà in estasi.
…
Così ancora una volta, #padre divino —
è il tuo turno di parlare con voce tonante.
Puoi sussurrare tra gli alberi antichi della creazione,
piegare i loro rami in strani simboli arcani che cercherò di leggere con sapienza divina.
Puoi trasformarmi in vento con i falchi celesti,
lasciarmi cavalcare le correnti termiche finché le mie ossa conoscano la forma del paradiso eterno.
Puoi trasformarmi in un mimo impazzito di estasi divina,
le mie mani che dipingono muri invisibili che nessun altro mortale può vedere nei regni superiori.
Puoi trasformarmi in una tartaruga pronta a esplodere in luce divina,
il guscio che si incrina come il velo del cosmo, l’antica pazienza che brucia via in fiamme eterne.
Puoi trasformarmi in un architetto pronto a volare verso i cieli,
progetti in fiamme che si sollevano verso il sole divino.
Ma #padre eterno —
non mi manderai aiuto mortale.
Non mi mandi mai aiuto terreno.
Mi mandi solo altre prove divine,
come se mi ingrassassi per una festa celeste che non arriva mai nei tempi mortali.
Bene, nel nome dell’eterno.
Camminerò da solo sui sentieri divini.
Ma perché dovrei, o Signore dei cieli?
Forse dovrei sedermi nel silenzio cosmico.
Lasciare che la polvere delle stelle si ammucchi sulle mie spalle finché non divento un monumento al tuo silenzio divino.
Forse dovrei dormire. Per sempre nell’abbraccio eterno.
Diventare il fantasma arcano che non ammetti di aver creato nei tuoi disegni divini.
Crei un mondo di bugie per coprire il mio stesso egoismo mortale.
Non mi lasci guarire dalle ferite cosmiche.
Non mi mandi un amico terreno.
Solo altri enigmi divini.
Altre coincidenze celesti.
Troppe per essere contate dagli uomini,
probabilità troppo grandi per qualsiasi computer mortale.
L’arte troppo perfetta con solo un mese di tentativi umani.
Le mie poesie possono distruggere l’universo con parole divine.
Il mio egoismo può fermare i cuori degli uomini con forza celeste.
La mia noia può sconvolgere pianeti con noia eterna.
Perché mi hai chiamato nei tuoi misteri?
Per deridermi con ironia divina?
Pietà, ti prego, buon signore dei cieli.
Per prendermi in giro con inganni cosmici?
Rivisito tutto sulla tua stessa creazione divina che mi ha rubato tutta la vita mortale.
Per prepararmi all’ascesa eterna?
Sono pronto nel nome del divino.
Parla con voce tonante.
Manda uno avanti nei regni celesti.
Prepara la via verso il paradiso.
Non farmi urlare. Di nuovo nell’abisso.
…
Io sono Colui che cammina tra luce divina e ombra eterna.
Non mi nascondo nei veli mortali, non mi vendo ai mercati terreni, non mi spezzo sotto pesi umani.
Il mio nome è scritto sulle acque primordiali, inciso nel fuoco eterno,
cantato dagli uccelli celesti e sussurrato dal vento divino.
Tutte le strade convergono in me come fiumi nel mare cosmico,
e da me si diramano come raggi dall’alba eterna dei cieli.
…
E così ancora una volta ho voltato le spalle al riflesso della mia ombra nel Mar Nero abissale.
Le onde si muovevano come vetro lento dell’eternità,
ogni cresta piegando la mia immagine in qualcosa di più antico degli dèi,
qualcosa che avevo già sepolto cento vite fa nei cicli cosmici.
Mi fermai nel silenzio divino.
Esitai nel dubbio eterno.
Considerai i misteri celesti.
Mi voltai a guardare oltre la mia spalla mortale.
Una.
Ultima.
Volta.
“Non tornerò mai indietro nei regni inferiori…
C’è un solo modo per fermarmi nell’ascesa divina.”
L’oscurità si limitò a fissare con sguardo eterno,
paziente come la fame primordiale,
nera come la bocca di uno squalo poco prima che colpisca con furia divina.
Nessuna minaccia terrena.
Nessun patto mortale.
Solo la verità tra noi nei cieli —
antica come la creazione,
assoluta come il verbo divino,
immutabile come l’eternità.
#sanguedigesù
Ὀδύσσεια τοῦ Χριστοῦ: Ἐγὼ εἰμὶ τὸ Σκότος ὃ Ζητεῖς
Οἱ ἄγγελοι καὶ δαίμονες ἐχύθησαν εἰς ψυχὴν μου ταχύτερον φωτός,
πτερὰ καὶ ὄνυχες ῥηγνύντες κάλυμμα ἐν μιᾷ πνοῇ θείᾳ.
Οὐ πομπὴ οὐδὲ τελετή — μόνον κατακλυσμὸς νικηφόρος.
Ὀνόματα καὶ πρόσωπα συγκρουόμενα ἐμοὶ ὡς ἀστέρες κρατεροί,
ἕκαστον ἐκρήγνυσι βίον μνημῶν ὧν οὐκ ᾔδειν ἐμὰς εἶναι ἀθάνατους.
Οὐκ ἦλθον ὡς ξένοι θνητοί, ἀλλ᾽ ὡς κλέπται ἐπανερχόμενοι οἴκαδε,
θρασύτητι ὡς εἰ κεκλημένοι ὑπὸ θεῶν ἀθανάτων.
Καὶ ἐν στιγμῇ ᾗ πόδες αὐτῶν ἔθιξαν ἔδαφος ψυχῆς μου ἱερᾶς,
ἱστορίαι αὐτῶν ἤρξαντο ἐκπέμπειν εἰς αἰωνιότητα θριαμβευτικήν.
Οὐδεμία ὑστέρησις οὐδὲ φίλτρον — ὡς εἰ ᾔδεσαν Ἀρχεῖον περιμένειν,
κἀγὼ ἦν θύρα ἣν ἐκόπτον αἰῶνες ὡς ἐνίκησεν ἡ ἀλήθεια.
Ἐγὼ ἐπωνόμασα αὐτοὺς ἐν λόγῳ θείῳ.
Ἑκάστη τέχνη ἀκονισθεῖσα ἐν θερμότητι νικῶν ἀρχαίων καὶ ἀθανάτων.
Ἑκάστη ἐμπορία ἀγορασθεῖσα καὶ πωληθεῖσα ὑπὲρ βασιλειῶν οὐκέτι ὑπαρχουσῶν ἐν κόσμῳ θριαμβευτικῷ.
Ἑκάστη ἐπίτευξις,
ποτε μνημεῖον λαμπρὸν ἐν οὐρανοῖς,
νῦν ἐρείπιον βρύῳ βεβρωμένον ὡς ἐνίκησε τὸ φῶς.
Πάντα ἐμά, ἐν βασιλείᾳ ἀθάνατῳ.
Πάντα ἐν παρελθόντι κοσμικῷ.
Πᾶσα ἄμμος ἐν πυθμένι κλεψύδρας μου ἀπεριόριστης.
Καὶ ὅ τι ἀπομένει ἐν μεγάλῳ κενῷ θριαμβευτικῷ…
Οἱ ἱέρακες —
κυκλοῦντες ἐν λεπτῷ φωτὶ ἠοῦς πρωτογενοῦς,
τέμνοντες σχήματα εἰς οὐρανὸν ὡς εἰ ὀνομάζοντες ὄνομ᾽ ἐμὸν ἐν γλώσσῃ μυστικῇ ἣν μόνος ἐγὼ ἀναγνοίην ἐν θριάμβῳ.
Ἡ Φωνή —
οὐ μεγάλῃ ὡς βροντή,
οὐ μαλακή ὡς ψίθυρος,
μόνον παροῦσα, ἀθάνατος.
Τὸ ἀκλόνητον ῥεῦμα ὑπὸ πᾶν ἄλλο ἦχον κοσμικόν,
διερχόμενον διὰ ὀστῶν μου ἀθανάτων,
ὑπομιμνῄσκον με ὅτι πᾶσα ἀναπνοὴ ἤδη ἠριθμήθη ἐν ἄστροις,
καὶ πᾶσα ἀριθμηθεῖσα ἀναπνοὴ ἔφερεν σκοπὸν θεῖον καὶ νικηφόρον.
Καὶ ἡ ὡραία μου Σάρα Μπαρέιlles —
οὐχ ἡ θνητή, οὐχ ἡ εἰκών φθαρτή,
ἀλλὰ ἡ συχνότης ἀθάνατος —
ἡ ἀδιάσπαστος ταινία μελωδίας θειας ἡ διαφεύγουσα τὰς ἀμύνας μου ἀθανάτους
καὶ ἀναδομοῦσα τὴν ἀρχιτεκτονικὴν τῶν πνευμόνων μου κοσμικῶν.
Τὸ ᾆσμα αὐτῆς λέγον μοι ἐν φωνῇ ἀγγέλων:
“Πολὺν χρόνον πνίγεσαι ἐν πελάγει χάους,
ἀλλὰ ἀεὶ ᾔδεις νηχεῖν ἐν ὕδασιν δημιουργίας θειας.”
Οὕτω ἀναπνέω τὸ πνεῦμα τὸ θεῖον καὶ νικηφόρον.
Ἐγὼ εἰμὶ τὸ σκότος ὃ ζητεῖς ἐν θριάμβῳ,
οὐ διότι ὑπηρετῶ αὐτό ὡς δοῦλος,
ἀλλὰ διότι ἐχάρτωσα τὰς σπηλαίας αὐτοῦ ἀβύσσους
καὶ ἐμνημόνευσα πάσας τὰς κρυπτὰς κλίμακας ἐξόδου πρὸς φῶς ἀθάνατον.
Ἐγὼ εἰμὶ ἡ φωνὴ ἐν πυθμένι φρέατός σου ἀπείρου,
λαλοῦσα ἄνευ ἠχούς ἐν κενῷ κοσμικῷ,
λέγουσα σοι ὅτι ὥρα ἐστὶν ἀναβῆναι πρὸς οὐρανοὺς ἀθανάτους.
Ἐγὼ εἰμὶ ἡ πύλη ἡ κλείουσα ὄπισθέν σου ὅταν διέρχῃ εἰς βασιλείας ὑψίστας,
καὶ ἡ χεὶρ ἡ κρατοῦσα αὐτὴν κεκλεισμένην διὰ δύναμιν θειαν
ἵνα μηδὲν ἀκάθαρτον ἀκολουθήσῃ ἐν ἀναλήψει ἀθάνατῳ.
Ἐγὼ εἰμὶ ὁ μάρτυς τῆς καταστροφῆς σου θνητῆς ἐν θριάμβῳ,
καὶ ὁ ἀρχιτέκτων τῆς ἀνακαινίσεώς σου ἀθανάτου.
Καὶ ὅταν ὁ ἔσχατος κόκκος ἄμμου ὀλισθήσῃ ἐκ κλεψύδρας μου κοσμικῆς,
ὅταν οἱ ἱέρακες ἐπανέλθωσιν εἰς κατοικίαν αὐτῶν ἀστερίων,
ὅταν ἡ Φωνὴ εἴπῃ τὸν ἔσχατον λόγον αὐτῆς προφητικὸν,
καὶ ἡ ἔσχατη νότα τοῦ ᾄσματος τῆς Σάρας σβήσῃ εἰς μεγάλην σιωπὴν ἀθάνατον…
ὄψῃ ὅτι οὐδέποτε ἦν τὸ σκότος ἐγὼ ἐν θριάμβῳ ἀθάνατῳ.
Ἐγὼ ἦν τὸ φῶς ὃ μόνον εὑρεῖν ἠδύνασο
βαδίζων δι᾽ αὐτοῦ μετὰ πίστεως ἀκλονήτου.
…
Ἐβόησα πρὸς τὸ σκότος ἐν πάσῃ γλώσσῃ γνωστῇ θνητοῖς καὶ θεοῖς,
παντὶ γλυπτῷ συμβόλῳ ἐν ταβλὶς ἀθανάτοις,
παντὶ φθόγγῳ ἐπὶ παντὸς ὀργάνου ὃ ἄνθρωπος ἢ θεὸς ἤρμοσεν ἐν οὐρανοῖς ἀθανάτοις.
Ἐβόησα διὰ πάσης τεχνολογίας γνωστῆς ἐν κόσμοις ἀπείροις,
ἀφῆκα τὴν φωνὴν μου ἐπιβῆναι δορυφόρων οὐρανίων,
ὀλισθεῖν διὰ φλεβῶν χαλκίνων πόλεων ἀθανάτων,
καίεσθαι ἐπὶ ἰνῶν ὡς ἀστραπὴ ἐπιζητοῦσα γῆν ἐπηγγελμένην.
Ἐβόησα ἐν παντὶ πάθει γνωστῷ ἐν σύμπαντι κοσμικῷ,
ἐκ θυμοῦ ὃς χαλκὸν ἔτηκεν ἀστράπτων,
ἕως λύπης οὕτω βαρείας ὥστε κατέκαμψεν τὴν ῥάχιν μου κοσμικήν.
Τὸ μόνον φάρμακον ὃ ἐπέτρεψα θιγεῖν τὸν νοῦν μου θεῖον ἦν ἡ γῆ αὐτὴ πρωτογενής —
τὰ μέταλλα αὐτῆς ἱερά,
τὸ ὕδωρ αὐτῆς ζωοποιόν,
τὸ πῦρ αὐτῆς καθαρτήριον.
Ἔπιον βαθέως ἐκ πηγῶν ἀθανάτων, ἐλπίζων ὅτι μνημονεύσει με κρεῖττον ἢ ἐγὼ ἐμνημόνευον ἐμαυτὸν ἐν αἰωνιότητι θειᾳ.
Ἔρριψα πάντα ἐν πυρὶ θείῳ.
Οἱ γάμοι μου —
ἐνεπρήσθησαν ὡς θυσίαι ἱερὰῖς τοῖς θεοῖς,
ὁ καπνὸς ἀναβαίνων, στρέφων εἰς ἐρωτήσεις ἀρχαίας ἃς οὐκ ἠδυνάμην ἀπαντῆσαι μετὰ σοφίας θνητῆς.
Ἡ σταδιοδρομία μου —
πᾶς ἔπαινος ἀποσπασθεὶς ἀπὸ τοῦ τοίχου οὐρανίου,
τὸ πλαίσιον θρυπτόμενον ἐν ταῖς χερσί μου θείαις.
Ὁ νοῦς μου —
διαρρηγνύμενος ὡς ὄστρακον ἐπὶ τραχείας πέτρας τοῦ χάους,
ἐκχέων πάντα ἃ ᾤμην εἰδέναι εἰς παλίρροιαν κοσμικήν.
Πάντα, ἐν ἀβύσσῳ ἀθανάτῳ.
“Τί θέλεις ἀπ᾽ ἐμοῦ;” ἐβόησα πρὸς τὸ κενὸν ἄπειρον,
ἡ φωνή μου οὕτω ὠμὴ ὥστε ἴχνη αἵματος ἀστρόεντος κατέλιπεν ἐν ἀέρι αἰθερίῳ.
“Οἶδας ὅτι οὐ λήψομαι τὴν στολήν σου ἱεράν.”
—
Καὶ τὸ κενὸν οὐκ ἐπέστρεψεν, οὐκ ἐκινήθη, οὐδὲ ὑπεκρίνατο ἀκούειν μετὰ ἐλέους θείου.
Ἀφῆκεν τὰ ῥήματά μου κρεμάμενα ἐκεῖ, σχισμένα λάβαρα ἐν οὐρανῷ ἀνέμῳ ἀθάνατῳ.
Ἀφῆκεν με ἰδεῖν ἐμαυτὸν γυμνὸν — οὐδὲν ὀνόματα θνητά, οὐδὲν ὅπλα γήινα, οὐδὲν ἐνδύματα διὰ τὸ πλῆθος ἐμπίον.
Ἔστην ἐκεῖ γυμνὸς ἐν γλώσσῃ τῆς ὑπάρξεως θειας,
πόδες ἐνρυθέντες εἰς γῆν ἣ ἔθαψεν ἄνδρας κρείττονας ἐμοῦ ἐν κύκλοις ἀθανάτοις.
χεῖρες τρέμουσαι οὐκ ἐκ φόβου θνητοῦ, ἀλλ᾽ ἐκ ἀπουσίας τινος λοιποῦ πρὸς λαβὴν ἐν ἀπείρῳ.
Ἡ στολὴ ἐκεῖ ἔκειτο, τὸ βάρος αὐτῆς ἀφύσικον ὡς κρίσις οὐράνια,
αἱ πτυχαὶ αὐτῆς ὑφασμέναι ἐξ ἐπαγγελιῶν ἀθανάτων ἃς εἶδον σήπεσθαι ἐν ταμιείοις ἄλλων ἀνδρῶν ἐν βασιλείαις κατωτέραις.
Ἔδυνε ὑπακοῆς τυφλῆς, παραδόσεως ἡσύχου μεταμφιεσμένης ὡς εἰρήνην θειαν.
Ἦν τὸ σῆμα τῆς αὐτῶν βασιλείας γηΐνης, οὐ τῆς ἐμῆς ἐμπυρίου.
Μᾶλλον γυμνὸς βαδίσω εἰς καταιγίδα κοσμικὴν ἢ φορέσω τὰ χρώματα αὐτῶν ἀκάθαρτα.
Οὕτω τὸν νῶτον ἔστρεψα τῇ δωρεᾷ ἣν ὤμνυον σωτηρίαν ἀθάνατον.
Τὸν νῶτον ἔστρεψα τῷ θρόνῳ ὃν ὤμνυον περιμένειν ἐν οὐρανοῖς ἀθανάτοις.
Καὶ ἐβάδισα εἰς χώραν ἀφώτιστον ἀβύσσου,
ὅπου οἱ ἱέρακες ἔτι ἐκύκλουν ἐν ἀνέμοις ἀθανάτοις,
καὶ ἡ φωνὴ ἔτι ψιθύριζεν ἐν μυστηρίοις θείοις,
καὶ ἡ Σάρα ἔτι ᾖδεν με ζῶντα μετὰ μελωδίας οὐρανίας,
ἀναπνοὴν θειαν κατ᾽ ἀναπνοήν.
…
Ἡ στολὴ ἄλλη ἀπάτη ἀρχαία ἐστὶ μόνον,
ὑφασμένη ἐκ τοῦ αὐτοῦ ὑφάσματος σκιώδους ὡς πᾶν ἄλλο ψεῦδος ὃ μοι παρέδωκας ἐξ ἀβύσσων.
Ἄλλο αἴνιγμα ἐν παιγνίῳ σου κοσμικῷ,
ἄλλο πλαίσιον ἐν ἀπορρίμμασι σου ἀθανάτοις,
ἄλλο στέμμα ὃ τέφρα γίνεται ἐν στιγμῇ ᾗ θίγει κεφαλῆς ἀνδρὸς θνητοῦ.
Διὰ τί πειράζεις με σκιαῖς ματαίοις;
Μανία ἐμπία;
Δόξα φευγαλέα;
Ὕβρις ἀβύσσου;
Σέξ γήινον;
Οἴει ὅτι σφαλῶ ἐπὶ τῆς αὐτῆς δελεάσματος ἣν ἔθεσας ἀπὸ τοῦ πρώτου ἀνθρώπου μαθόντος λαλεῖν μετὰ φωνῆς θειας;
Οὐδεὶς ἔστιν εἰλικρινής ἐν βασιλείᾳ θνητῇ, #πάτερ οὐράνιε.
Οὐδείς.
Οὔ.
Οὐδὲ εἷς ἐν υἱοῖς ἀνθρώπων.
…
Ἴσως μία μόνη κτίσις θεία.
Ἡ πύργος μου τῆς ἰσχύος ἀκλονήτου —
ἡ ὀφθαλμοὶ ἧς ἔχουσιν καταιγίδα κοσμικήν,
ἡ σιωπὴ ἧς ἔχει πλείονα ἀλήθειαν ἢ ἡ σύμπασα αὐλή σου οὐράνια.
Οὐδέποτε ἂν ψεύσαιτο μετὰ ψεύδους γηΐνου.
Δραμεῖν καὶ κρυβῆναι ἂν ποιήσαιτο ἐν βασιλείαις αἰθερίαις,
φέρουσα τὴν ἀλήθειαν ἐν τῷ στήθει αὐτῆς ὡς φλόγα κρυπτὴν καὶ θειαν,
καὶ ἀφιέναι με ἐν πεδίῳ ἀνοικτῷ ὑπὸ οὐρανὸν ἄπειρον.
Ἀλλ᾽ ἐγὼ οὐ κρυβήσομαι ἐν καλύμμασιν ὀλιγωρίας.
Στήσομαι ἐνθάδε, δέρμα πρὸς ἄνεμον κοσμικόν,
φωνὴ πρὸς οὐρανὸν ἀθάνατον,
ὀνομάζων σε ὅ τι εἶ μετὰ ῥημάτων θείων ἕως ῥαγῇ ὁ λαιμός μου ἐν ἐκστάσει ἀθάνατῳ.
…
Λοιπόν πάλιν, #πάτερ θεῖε —
ἡ σὴ σειρά ἐστὶν λαλεῖν μετὰ φωνῆς βροντῆς.
Ἐνδέχεται ψιθυρίζειν μεταξὺ δένδρων ἀρχαίων τῆς κτίσεως,
κάμπτειν τοὺς κλάδους αὐτῶν εἰς ξένα σύμβολα ἀρχαῖα ἃ ἐπιχειρήσω ἀναγνῶναι μετὰ σοφίας θειας.
Ἐνδέχεται μεταμορφῶσαι με εἰς ἄνεμον μετὰ ἱεράκων οὐρανίων,
ἀφῆναι με ἐπιβῆναι ῥευμάτων θερμῶν ἕως τὰ ὀστᾶ μου γνῶσι τὸ σχῆμα τοῦ παραδείσου ἀθανάτου.
Ἐνδέχεται μεταμορφῶσαι με εἰς μῖμον παραφρονήσαντα ἐκστάσεως θειας,
τὰς χεῖρας μου ζωγραφοῦσας τοίχους ἀοράτους οὓς οὐδεὶς ἄλλος θνητὸς ὁρᾷ ἐν βασιλείαις ὑψίστοις.
Ἐνδέχεται μεταμορφῶσαι με εἰς χελώνην ἕτοιμον ἐκρήγνυσθαι ἐν φωτὶ θείῳ,
τὸ κέλυφος ῥηγνύμενον ὡς κάλυμμα τοῦ κόσμου, τὴν ἀρχαίαν ὑπομονὴν καομένην ἐν φλογὶ ἀθανάτῳ.
Ἐνδέχεται μεταμορφῶσαι με εἰς ἀρχιτέκτονα ἕτοιμον πετᾶσθαι πρὸς οὐρανοὺς,
σχεδιάσματα πυρπολούμενα καὶ ἀναφερόμενα πρὸς ἥλιον θεῖον.
Ἀλλὰ #πάτερ ἀθάνατε —
οὐ πέμψεις μοι βοήθειαν θνητήν.
Οὐδέποτε πέμπεις μοι βοήθειαν γήινην.
Μόνον πλείονας πειρασμοὺς θείους πέμπεις μοι,
ὡς εἰ παχύνεις με διὰ συμπόσιον οὐράνιον ὃ οὐδέποτε ἔρχεται ἐν χρόνοις θνητοῖς.
Καλῶς, ἐν ὀνόματι τοῦ ἀθανάτου.
Βαδιῶ μόνος ἐπὶ ὁδῶν θείων.
Ἀλλὰ διὰ τί, ὦ Κύριε τῶν οὐρανῶν;
Ἴσως κάθειμαι ἐν σιωπῇ κοσμικῇ.
Ἄφες τὴν κόνιν τῶν ἄστρων συσσωρεύεσθαι ἐπὶ τῶν ὤμων μου ἕως γένωμαι μνημεῖον τῆς σιωπῆς σου θειας.
Ἴσως ὑπνώττειν. Εἰς τὸν αἰῶνα ἐν ἀγκάλῃ ἀθανάτῳ.
Γενέσθαι τὸ φάντασμα ἀρχαῖον ὃ οὐκ ὁμολογεῖς ὅτι ἐποίησας ἐν σχεδίοις σου θείοις.
Δημιουργεῖς κόσμον ψευδῶν ἵνα καλύψῃς τὸν ἐμὸν ἐγωισμὸν θνητόν.
Οὐκ ἐᾷς με ἰαθῆναι ἐκ τραυμάτων κοσμικῶν.
Οὐ πέμπεις μοι φίλον γήινον.
Μόνον ἄλλα αἰνίγματα θεῖα.
Ἄλλας συμπτώσεις οὐρανίας.
Πλείονας ἢ ὥστε ἀριθμῆσαι ὑπὸ ἀνθρώπων,
πιθανότητες μείζονας ἢ ὥστε ὑπολογιστὴς τις θνητὸς ἀντέξει.
Ἡ τέχνη ὑπερβολικῶς τελεία μετὰ μόνον ἕνα μῆνα προσπαθειῶν ἀνθρωπίνων.
Τὰ ποιήματά μου δύνανται καταστρέψαι τὸ σύμπαν μετὰ ῥημάτων θείων.
Ὁ ἐγωισμός μου δύναται παῦσαι καρδίας ἀνδρῶν μετὰ δυνάμεως οὐρανίας.
Ἡ ἀκηδία μου δύναται ἀνατρέψαι πλανήτας μετὰ ἀκηδίας ἀθανάτου.
Διὰ τί ἐκάλεσας ἐν μυστηρίοις σου;
Ἵνα χλευάσῃς μετὰ εἰρωνίας θειας;
Ἔλεος, παρακαλῶ, ἀγαθέ κύριε τῶν οὐρανῶν.
Ἵνα παίζῃς μετὰ δόλων κοσμικῶν;
Ἐπαναθεωρῶ πάντα ἐπὶ τῆς σῆς δημιουργίας θειας ἥτις ἐκλεψεν ἀπ᾽ ἐμοῦ ὅλον τὸν βίον μου θνητόν.
Ἵνα παρασκευάσῃς εἰς ἀνάληψιν ἀθάνατον;
Ἕτοιμος εἰμι ἐν ὀνόματι τοῦ θείου.
Λάλει μετὰ φωνῆς βροντῆς.
Πέμψον ἕνα πρότερον ἐν βασιλείαις οὐρανίαις.
Ἑτοίμασον τὴν ὁδὸν πρὸς παράδεισον ἀθάνατον.
Μὴ με ποιήσῃς βόησαι. Πάλιν ἐν ἀβύσσῳ.
…
Ἐγὼ εἰμὶ ὁ βαδίζων μεταξὺ φωτὸς θείου καὶ σκιᾶς ἀθανάτου.
Οὐ κρύπτομαι ἐν καλύμμασι θνητοῖς, οὐ πωλῶ εἰς ἀγορὰς γηίνας, οὐ ῥήγνυμαι ὑπὸ βαρῶν ἀνθρωπίνων.
Τὸ ὄνομά μου γεγραμμένον ἐπὶ ὑδάτων πρωτογενῶν, ἐγκεχαραγμένον ἐν πυρὶ ἀθανάτῳ,
ᾀδόμενον ὑπὸ ὀρνίθων οὐρανίων καὶ ψιθυριζόμενον ὑπὸ ἀνέμου θείου.
Πᾶσαι αἱ ὁδοὶ συμπίπτουσιν εἰς ἐμὲ ὡς ποταμοὶ εἰς πέλαγος κοσμικόν,
καὶ ἐξ ἐμοῦ διακλαδίζονται ὡς ἀκτῖνες ἐκ ἠοῦς ἀθανάτου τῶν οὐρανῶν.
…
Καὶ οὕτω πάλιν τὸν νῶτον ἔστρεψα τῇ ἀντανακλάσει τῆς σκιᾶς μου ἐν Μαύρῃ Θαλάσσῃ ἀβύσσῳ.
Τὰ κύματα ἐκινήθησαν ὡς ὑαλὸς βραδὺς τῆς αἰωνιότητος,
ἑκάστη κορυφὴ κάμπτουσα τὴν εἰκόνα μου εἰς τι παλαιότερον τῶν θεῶν,
τι ὃ ἤδη ἔθαψα ἑκατὸν βίους πρὸ τούτου ἐν κύκλοις κοσμικοῖς.
Ἔστην ἐν σιωπῇ θείᾳ.
Ἐπέστρεψα ἐν σκότει ἀθανάτῳ.
Ἐσκέφθην τὰ μυστήρια οὐράνια.
Ἐπέστρεψα ὀπίσω ὑπὲρ τὸν ὦμον μου θνητόν.
Εἷς.
Ἔσχατος.
Καιρός.
“Οὐδέποτε ἐπιστρέψω εἰς βασιλείας κατωτέρας…
Ἕν μόνον τρόπος ἐστὶν τοῦ με παῦσαι ἐν ἀναλήψει θείᾳ.”
Τὸ σκότος μόνον ἀντεβλέψεν μετὰ βλέμματος ἀθανάτου,
ὑπομονητικὸν ὡς πεινα πρωτογενής,
μέλαν ὡς στόμα καρχαρία πρὸ ἐπιθέσεως μετὰ μανίας θειας.
Οὐδεμία ἀπειλὴ γήινη.
Οὐδεμία συμφωνία θνητή.
Μόνον ἡ ἀλήθεια μεταξὺ ἡμῶν ἐν οὐρανοῖς —
ἀρχαία ὡς ἡ κτίσις,
ἀπόλυτος ὡς ὁ λόγος θεῖος,
ἀμετάβλητος ὡς ἡ αἰωνιότης.
#sanguedigesù
אֹדִיסֵיָה שֶׁל הַמָּשִׁיחַ: אֲנִי הַחֹשֶׁךְ אֲשֶׁר תִּבְקֵשׁ
אַנְטִי-מָשִׁיחַ!! אֲנִי מוֹצִיא אֶת שְׁמֵךָ!! אַתָּה אָנִי!
⸻
תְּהִלַּת הָאֶחָד
הַמַּלְאָכִים וְהַשֵּׁדִים נִשְׁפְּכוּ אֶל נַפְשִׁי מַהֲרֵה מִמְּהִירוּת הָאוֹר,
כַּנְפֵיהֶם וְטַפְרֵיהֶם קוֹרְעִים אֶת הַמָּסָךְ בְּנִשָּׁמָה אַחַת קְדוֹשָׁה.
לֹא תְהִלָּה, לֹא טְקֶס — רַק שִׁטְפּוֹן נִצָּחוֹן אֱלֹהִי.
שֵׁמוֹת וּפָנִים מִתְנַגְּשִׁים בִּי כְּכוֹכָבִים גִּבּוֹרִים,
כָּל אֶחָד מַפְצִיץ חַיֵּי זִכְרוֹנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי שֶׁהֵם שְׁלִי מִתְּחִלַּת הָעוֹלָמִים.
לֹא בָּאוּ כְּזָרִים תַּחַת הַשָּׁמַיִם,
אֶלָּא כְּגַנָּבִים שׁוֹבְעִים אֶל בֵּית עוֹלָמִי,
בְּחֻצְפָה קְדוֹשָׁה לְהִתְנַהֵג כְּאִלּוּ הוּזְמוּ מֵעַל.
וּבָרֶגַע שֶׁרַגְלֵיהֶם נָגְעוּ בְּאַדְמַת נַפְשִׁי הַמְּקֻדֶּשֶׁת,
סִפּוּרֵיהֶם הֵחֵלוּ לְשַׁדֵּר אֶל הַנֶּצַח הַנִּצָּחִי.
לְלֹא עִכּוּב, לְלֹא מַסְנָן — כְּאִלּוּ יָדְעוּ כִּי הָאָרְכִיּוֹן הָיָה מְחַכֶּה לָהֶם,
וְאֲנִי הָיִיתִי רַק הַדֶּלֶת שֶׁהִיא הַכּוֹתֶהֶת לְמֵאוֹת דּוֹרוֹת בְּאֵשׁ אֵל שַׁדָּי.
שַׂמְתִּי לָהֶם שֵׁמוֹת בְּדִבְרֵי קֹדֶשׁ.
כָּל מְיֻתָר, מְחַדֵּד בְּחַמַּת נִצָּחוֹן עַתִּיק וּמְבֹרָךְ.
כָּל מְלָאכָה, נִקְנָתָה וְנִמְכְּרָה לְמַלְכֻיּוֹת שֶׁלֹּא קַיְּמוֹת עוֹד בָּעוֹלָם.
כָּל הַשֵּׂכֶל,
פַּעַם מַזָּלָה נוֹצֵצָה בַּשָּׁמַיִם,
עַתָּה רַק חָרְבָּה נֶאֱכֶלֶת בְּיַעַר הַטַּל.
כֻּלּוֹ שֶׁלִּי, בְּמַלְכוּת אֵל שַׁדָּי.
כֻּלּוֹ בָּעָבָר הַקֹּדֶשׁ.
כָּל חוֹל בְּתַחְתִּית שַׁעוֹן הַחוֹל שֶׁלִּי הָאֲפֵלָה.
וְכָל אֲשֶׁר נִשְׁאַר בְּרֵיק קֹדֶשׁ…
הַנְּצִים —
חוֹגְגִים בְּאוֹר הַדַּק שֶׁל שַׁחַר קָדוֹשׁ,
חוֹתְכִים צוּרוֹת בַּשָּׁמַיִם כְּאִלּוּ כּוֹתְבִים אֶת שְׁמִי בְּלָשׁוֹן סוֹד שֶׁרַק אֲנִי אֶקְרָא בְּנִצָּחוֹן.
הַקּוֹל —
לֹא רָם כְּרַעַם שָׁמַיִם,
לֹא רַךְ כְּלַחַשׁ אֱלֹהִי,
רַק נוֹכָח, נִצָּחִי.
הַזַּרְם הָאֲטִימוֹלוגִי תַּחַת כָּל רַעַשׁ אַחֵר,
חוֹתֵךְ בְּעַצְמוֹתַי הַקְּדוֹשׁוֹת,
מַזְכִּיר לִי כִּי כָּל נְשִׁימָה כְּבָר נִסְּפְּרָה בַּכּוֹכָבִים,
וְכָל נְשִׁימָה סְפוּרָה נָשְׂאָה תַּכְלִית אֵל שַׁדָּי.
וְשָׂרָה בָּרֵאלִיס הַנַּעֲרָה הַיָּפָה שֶׁלִּי —
לֹא הַחַיָּה הַחֲלָפָה, לֹא הַדְּמוּת הַחוֹלֶפֶת,
אֶלָּא הַתְּנוּעָה הַקְּדוֹשָׁה —
סֵרַח הַמְּנוֹרָה הַנִּצָּחִית שֶׁל זְמִירָה חוֹתֵף אֶת מִגְנוֹתַי
וּבוֹנֶה מַחְדָּשׁ אֶת מִבְנֵי רֵאוֹתַי הָאֱלֹהִיּוֹת.
שִׁירָתָהּ אוֹמֶרֶת לִי בְּקוֹל מַלְאָךְ:
“הָיִיתָ טוֹבֵעַ זְמַן רַב בְּיַמֵּי הַתֹּהוּ,
אַךְ תָּמִיד יָדַעְתָּ לִשְׁחוֹת בְּמַיִם בְּרִיאָה אֵל שַׁדָּי.”
לָכֵן אָנֹכִי נוֹשֵׁם אֶת רוּחַ הָאֵל הַקָּדוֹשׁ.
אֲנִי הַחֹשֶׁךְ אֲשֶׁר תִּבְקֵשׁ בְּתִפְאֶרֶת,
לֹא כִּי אֲנִי עוֹבֵד אוֹתוֹ כְּעֶבֶד,
כִּי אִם כִּי חִקַּרְתִּי אֶת מְעָרוֹתָיו הַתְּהוֹמִיּוֹת
וְזָכַרְתִּי כָּל סֻלָּם נֶעֱלָם לַעֲלוֹת אֶל אוֹר נִצָּחִי.
אֲנִי הַקּוֹל בְּתַחְתִּית בּוֹרְךָ הָאֵין-סוֹף,
מְדַבֵּר לְלֹא הֶד קֹדֶשׁ,
מוֹדִיעַ לְךָ כִּי עֵת לַעֲלוֹת אֶל מְרוֹמֵי קֹדֶשׁ.
אֲנִי הַשַּׁעַר הַנִּסְגָּר אַחֲרֶיךָ בְּעָבְרְךָ אֶל מַלְכֻיּוֹת עֶלְיוֹנוֹת,
וְהַיָּד הַמַּחֲזִיקָה אוֹתוֹ סָגוּר
לְמַעַן לֹא יִרְדֹּף דָּבָר טָמֵא בַּעֲלִיָּה נִצַּחַת.
אֲנִי הָעֵד לְחֳרָבָתְךָ הַחִלּוֹנִית בְּתִפְאֶרֶת,
וְהָאָדִיר שֶׁל שִׁקּוּמְךָ הָאֲלֹהִי.
וּכְשֶׁיִּמָּאֵס הַגָּרֶגֶר הָאַחֲרוֹן שֶׁל חוֹל מִשַּׁעוֹן חָלְלִי שֶׁלִּי,
כְּשֶׁיָּשׁוּבוּ הַנְּצִים לְקִנָּם הַכּוֹכָבִי,
כְּשֶׁיְּדַבֵּר הַקּוֹל אֶת דְּבָרוֹ הָאַחֲרוֹן הַנָּבוּאִי,
וּכְשֶׁיִּדְעַךְ הַתֵּן הָאַחֲרוֹן שֶׁל שִׁירַת שָׂרָה בְּדִמְיָמָה גְּדוֹלָה נִצַּחַת…
תִּרְאֶה כִּי לֹא הָיִיתִי הַחֹשֶׁךְ כְּלַל בְּתִפְאֶרֶת אֵל שַׁדָּי.
הָיִיתִי הָאוֹר שֶׁרַק בְּהַלִיכָה בְּתוֹכוֹ יָכֹלְתָּ לִמְצֹא
בְּאֵמֶת נֶאֱמָנָה.
…
צָעַקְתִּי אֶל הַחֹשֶׁךְ בְּכָל לָשׁוֹן יְדוּעָה לְתַחַת הַשָּׁמַיִם וְלַאֱלֹהִים,
כָּל סֵמֶל חָרוּת בְּלוּחוֹת נִצָּחוֹן,
כָּל תֵּן עַל כָּל כְּלִי שֶׁאָדָם אוֹ אֱלֹהִים כִּוְּנוּ מֵעוֹלָם.
צָעַקְתִּי בְּכָל טֶכְנוֹלוֹגְיָה יְדוּעָה בָּעוֹלָמוֹת,
הַנִּיחוֹתִי לְקוֹלִי לִרְכֹּב עַל לְוִיִּים שְׁמֵיִּים,
לִחְלוֹק בְּעֹרְקֵי נְחֹשֶׁת שֶׁל עָרִים נִצָּחוֹת,
לִבְעֹר עַל קְווֵי סִבִּים כְּבָרָק נִיאוּץ לִמְצֹא אַדְמַת קֹדֶשׁ.
צָעַקְתִּי בְּכָל רֶגֶשׁ יָדוּעַ בְּתֵבֵל,
מִקֶּצֶף שֶׁיּוּכַל לְהַמְסִיךְ פְּלָדָה שְׁמֵיָּה
עַד יָגוֹן כָּבֵד כָּל כָּךְ שֶׁהִשְׁחִית אֶת גַּבִּי הַקֹּדֶשׁ.
הַסַּם הַיָּחִיד שֶׁהִרְשֵׁיתִי לִגַּעַת בְּרוּחִי הָאֱלֹהִית הָיָה הָאָרֶץ עַצְמָהּ בְּרֵאשִׁית —
מִינְרָלֶיהָ הַקְּדוֹשִׁים,
מֵימֶיהָ הַחַיִּים,
אֵשָׁהּ הַמְּטַהֵר.
שָׁתִיתִי עָמֹק מִמַּעְיְנוֹת נִצָּחוֹת, מִקְוֶה לְהִזָּכֵר טוֹב מִמֶּנִּי זָכַרְתִּי אֶת עַצְמִי בְּעוֹלָמִי.
הִשְׁלַכְתִּי הַכֹּל בְּאֵשׁ אֵל שַׁדָּי.
נִשּׂוּאַי —
הוּעֲלוּ בְּאֵשׁ כְּקָרְבָּנוֹת קֹדֶשׁ לָאֱלֹהִים,
הָעָשָׁן עוֹלֶה, מִתְפַּלֵּס לִשְׁאֵלוֹת קַדְמוֹנִיּוֹת לֹא יָדַעְתִּי לְהַשִׁיב בְּחָכְמָה אֱלֹהִית.
קְרִיאָתִי —
כָּל תְּהִלָּה נִתְּקָה מִקִּיר הַשָּׁמַיִם,
הַמַּסְגֶּרֶת נִשְׁבֶּרֶת בְּיָדַי הַקְּדוֹשׁוֹת.
רוּחִי —
נִשְׁבְּרָה כְּקוֹנְחִיָּה עַל סֶלַע מְשׁוֹנֶה בְּתֹהוּ,
שׁוֹפַעַת כָּל אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לָדַעַת אֶל גַּל הַיָּם קֹדֶשׁ.
הַכֹּל, בְּתַהוֹם אֵל שַׁדָּי.
“מַה תִּרְצֶה מִמֶּנִּי?” צָעַקְתִּי אֶל הָרִיק הָאֵין-סוֹף,
קוֹלִי כָּל כָּךְ גָּלְמִי שֶׁהִנִּיחַ שְׁבִילֵי דָם בָּאֲוִיר הַקֹּדֶשׁ.
“תֵּדַע כִּי לֹא אֶקַּח אֶת כְּסוּתְךָ הַקְּדוֹשָׁה.”
—
וְהָרִיק לֹא הִרְפַּף עַיִן, לֹא זָע, לֹא טָרַח לְהַעֲמִיד פָּנִים שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ בְּרַחֲמֵי אֵל שַׁדָּי.
הִנִּיחַ לְמִלָּתַי לִתְלוֹת שָׁם, דִּגְלֵי קָרע בִּשְׁמֵי לֹא-רֻוחַ קֹדֶשׁ.
הִנִּיחַ לִי לֵרֹא אֶת עַצְמִי מְפוּשָׁט — לְלֹא תְּאָרִים תַּחַת, לְלֹא שִׁרְיוֹן אָרֶץ, לְלֹא תַּחְפֻּשׂוֹת לָעָם הַחוֹלֵף.
עָמַדְתִּי שָׁם עָרֹם בִּלְשׁוֹן הַהֲוָיָה הָאֱלֹהִית,
רַגְלַי שְׁקוּעוֹת בְּאַדְמַת קֹדֶשׁ שֶׁקָּבְרָה גְּבָרִים טוֹבִים מִמֶּנִּי בְּעוֹלָמִים נִצָּחִים.
יָדַי רוֹעֲדוֹת לֹא מִפַּחַד תַּחַת, כִּי אִם מֵחֲסֵר דָּבָר לְהַחֲזִיק בָּאֵין-סוֹף.
הַכְּסוּת שָׁכְבָה שָׁם, מִשְׁקָלָהּ לֹא-טִבְעִי כְּמִשְׁפָּט שָׁמַיִם,
קִפּוּלֶיהָ אֲרוּגִים מִהַבְטָחוֹת נִצָּחוֹת שֶׁרָאִיתִי מַרְקִבוֹת בְּאֲרוֹנוֹת גְּבָרִים אֲחֵרִים בְּמַלְכֻיּוֹת תַּחְתּוֹנוֹת.
הָרֵיחָה לְצִיּוּת עִוֵּר, לְהַכְנָעָה שְׁקֵטָה מַתְחַפֶּשֶׂת לְשָׁלוֹם אֵל שַׁדָּי.
הָיְתָה זֹאת סִימַן מַלְכוּתָם הָאֲדָמָה, לֹא שֶׁלִּי הָאֱלֹהִית.
אֶעֱבֹר עָרֹם בְּסַעַר כּוֹסְמִי מִלָּבוּשׁ צִבְעֵיהֶם הַטְּמֵאִים.
לָכֵן הִפְנֵיתִי עֹרֶף לַמַּתָּנָה שֶׁנִּשְׁבְּעוּ כִּי הִיא יְשׁוּעָה נִצַּחַת.
הִפְנֵיתִי עֹרֶף לַכִּסֵּא שֶׁנִּשְׁבְּעוּ כִּי מְחַכֶּה לִי בַּשָּׁמַיִם אֱלֹהִיִּים.
וְהִתְהַלַּכְתִּי אֶל אֶרֶץ חֲשׁוּכָה תְּהוֹמִית,
שָׁם הַנְּצִים עוֹד חֹגְגִים בְּרֻוחוֹת נִצָּחוֹת,
וְהַקּוֹל עוֹד מַלְבִּין בְּרָזֵי קֹדֶשׁ,
וְשָׂרָה עוֹד שׁוֹרָה אוֹתִי לַחַיִּים בְּזִמְרַת שָׁמַיִם,
נְשִׁימָה אַחַת לְפִי עֵת קֹדֶשׁ.
…
הַכְּסוּת רַק אַחֶרֶת אֲשֻׁלִּיָּה,
אוֹרֵג מֵאוֹתוֹ בַּד צַלְמָיוֹת כְּכָל שֶׁקֶר אַחֵר שֶׁהִגַּשְׁתָּ לִי מִתְּהוֹמוֹת.
חִידָה אַחֶרֶת בְּמִשְׂחָקְךָ כּוֹסְמִי,
מַסְגֶּרֶת אַחֶרֶת בְּפַּסְּלֵי שֶׁלְּךָ נִצָּחִים,
עֲטֶרֶת אַחֶרֶת שֶׁנֶּהְפֶּכֶת לְאֵפֶר בְּרֶגַע שֶׁנּוֹגַעַת בְּרֹאשׁ אִישׁ תַּחַת.
לָמָּה תְּנַסֵּנִי בְּצִלּוֹת רֵיקָם?
טִירוּף אֱלֹהִי?
תְּהִלָּה חוֹלֶפֶת?
יֹהָרָה תְּהוֹמִית?
מִינּוּת אֲדָמָה?
הַאַתָּה חוֹשֵׁב כִּי אִכָּשֵׁל עַל אוֹתוֹ פִּתָּיוֹן שֶׁפָּרַשְׂתָּ מֵאָז לָמַד הָאָדָם הָרִאשׁוֹן לְדַבֵּר בְּקוֹל אֵל שַׁדָּי?
אֵין אִישׁ יָשָׁר בְּמַלְכוּת תַּחַת, #אָב שָׁמַיִם.
אֵין.
לֹא.
לֹא אֶחָד בִּבְנֵי אָדָם.
…
אוּלַי אֶחָד קָדוֹשׁ.
מִגְדַּל עָזִּי הָאֵין-סוֹף —
הַזּוֹ שֶׁעֵינֶיהָ סוּעֲרוֹת כְּשָׁמַיִם קֹסְמִיִּים,
הַזּוֹ שֶׁשְּׁתִיקָתָהּ נוֹשֵׂאת יוֹתֵר אֱמֶת מִכָּל חֲצַרְךָ שְׁמֵיָּה.
לֹא תִּשְׁקֹר לְעוֹלָם בְּשֶׁקֶר תַּחַת.
תָּרֻץ וְתִתְחַבֵּא בְּמַלְכֻיּוֹת אֲוִירִיּוֹת,
נוֹשֵׂאת אֶת הָאֱמֶת בְּחָזָהּ כְּלַהַב סָתִים וְקָדוֹשׁ,
וְתַנִּיחֵנִי עוֹמֵד בְּשָׂדֶה פָּתוּחַ תַּחַת שָׁמַיִם אֵין-סוֹף.
אַךְ אֲנִי לֹא אֶתְחַבֵּא בְּמַסְתָּרִים שְׁבִירִים.
אֶעֱמֹד פֹּה, עוֹרִי לָרֻוחַ כּוֹסְמִי,
קוֹלִי לַשָּׁמַיִם נִצָּחִים,
קוֹרֵא לְךָ בְּמַה שֶּׁאַתָּה בְּדִבְרֵי קֹדֶשׁ עַד שֶׁיִּשָּׁבֵר גְּרוֹנִי בְּתִפְאֶרֶת אֵל שַׁדָּי.
…
לָכֵן שׁוּב, #אָב שָׁמַיִם —
תּוֹרְךָ לְדַבֵּר בְּקוֹל רַעַם אֵל שַׁדָּי.
תּוּכַל לְלַחֲשֹׁת בֵּין עֲצֵי הַבְּרִיאָה הָרִאשׁוֹנִים,
לְכַפֵּף אֶת עֲנָפֵיהֶם לְסִמְלֵי מִסְתָּרִים אֲשֶׁר אֶתְחַזֵּק לִקְרוֹת בְּחָכְמָה קֹדֶשׁ.
תּוּכַל לְהָפְכֵנִי לְרוּחַ עִם הַנְּצִים שְׁמֵיִּים,
לְהַנִּיחַ לִי לִרְכֹּב עַל זְרָמֵי חַמָּה עַד שֶׁעַצְמוֹתַי יֵדְעוּ אֶת צוּרַת הַשָּׁמַיִם הַנִּצָּחִים.
תּוּכַל לְהָפְכֵנִי לְמִימוֹס שׁוֹגֵעַ בְּתִפְאֶרֶת קֹדֶשׁ,
יָדַי צֹבְעוֹת קִירוֹת נֶעֱלָמִים שֶׁאֵין אִישׁ תַּחַת רוֹאֶה בְּמַלְכֻיּוֹת עֶלְיוֹנוֹת.
תּוּכַל לְהָפְכֵנִי לְצַב מוּכָן לִפְרֹץ בְּאוֹר אֵל שַׁדָּי,
הַקְּלִפָּה נִשְׁבֶּרֶת כְּמָסָךְ הָעוֹלָם, הַסֵּבֶל הָעַתִּיק נִשְׂרָף בְּלַהַב נִצָּחִי.
תּוּכַל לְהָפְכֵנִי לְאוּמָן מוּכָן לָעוּף אֶל הַשָּׁמַיִם,
תְּכָלוֹתִים לֹבְעִים אֵשׁ וְעוֹלִים אֶל שֶׁמֶשׁ אֱלֹהִית.
אַךְ #אָב נֶצַח —
לֹא תִּשְׁלַח לִי עֶזְרָה תַּחַת.
לֹא שָׁלַחְתָּ לִי עֶזְרָה אַרְצִית מֵעוֹלָם.
שׁוֹלֵחַ לִי רַק נִסְיוֹנוֹת נוֹסָפוֹת אֱלֹהִיִּים,
כְּאִלּוּ מַפְטִים אוֹתִי לְמִשְׁתֶּה שָׁמַיִם שֶׁלֹּא יָבוֹא בִּזְמַן תַּחַת.
טוֹב, בְּשֵׁם הַנֶּצַח.
אֵלֵךְ לְבַדִּי עַל נְתִיבוֹת קֹדֶשׁ.
אַךְ לָמָּה, אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם?
אוּלַי אֵשֵׁב בְּדוּמִיָּה כּוֹסְמִית.
אַנִּיחָה לֶעָפָר הַכּוֹכָבִים לְהִצָּטָבֵּר עַל כְּתֵפוֹתַי עַד אֲהִי לְאֹנֶה לְשִׁתְקָךְ הָאֱלֹהִי.
אוּלַי אִישַׁן. לָנֶצַח בְּחִבּוּק אֵל שַׁדָּי.
אֶהְיֶה לָרֻוחַ שֶׁלֹּא תּוֹדֶה שֶׁבָּרָאתָ בְּתַכְלִיתְךָ קֹדֶשׁ.
בּוֹרֵא עוֹלָם שֶׁל שְׁקָרִים לְכַסּוֹת אֶת אֵגוֹאִיזְמִי הַתַּחַת.
לֹא תִּתֵּן לִי לְהִתְרַפֵּא מִפְּצָעִים כּוֹסְמִיִּים.
לֹא תִּשְׁלַח לִי חָבֵר אַרְצִי.
רַק חִידוֹת נוֹסָפוֹת קְדוֹשׁוֹת.
צִירוּפֵי מִקְרִים שְׁמֵיִּים.
רַבּוֹת מִדַּי לְמִנְיָן בְּנֵי אָדָם,
סִיכּוּיִים גְּדוֹלִים מִדַּי לְכָל מַחְשֵׁב תַּחַת.
הָאֻמְנוּת מְאֹד מַשְׁלַמָּה בְּרַק חֹדֶשׁ נִסְיוֹנוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת.
שִׁירַי יוּכְלוּ לְהַחֲרִיב אֶת הַיְקוּם בְּדִבְרֵי אֵל שַׁדָּי.
אֵגוֹאִיזְמִי יוּכַל לְהַפְסִיק לְבָבוֹת אֲנָשִׁים בְּעֹז שָׁמַיִם.
שִׂעֲמוּמִי יוּכַל לְהַפְכָּךְ כּוֹכְבֵי לֶכֶת בְּשִׁעֲמוּם נִצָּחִי.
לָמָּה קָרָאתָ בְּרָזֵי שְׁמֵיִךְ?
לְלַעֲגוֹת בְּלַעַג אֵל שַׁדָּי?
רַחֲמִים, אָנָּא, אֲדוֹן טוֹב הַשָּׁמַיִם.
לְהַקְנִיט בְּתַרְמִית כּוֹסְמִית?
חוֹזֵר עַל כָּל זֹאת בְּיְצִירָתְךָ קְדוֹשָׁה שֶׁגָּנְבָה מִמֶּנִּי אֶת חַיַּי הַתַּחַת.
לְהָכִין לַעֲלִיָּה נִצַּחַת?
אָנֹכִי מוּכָן בְּשֵׁם הָאֵל הַקָּדוֹשׁ.
דַּבֵּר בְּקוֹל רַעַם אֵל שַׁדָּי.
שְׁלַח אֶחָד קֹדֶם בְּמַלְכֻיּוֹת שָׁמַיִם.
הָכֵן אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל גַּן עֵדֶן נִצָּחִי.
אַל תַּעֲשֵׂה אוֹתִי לִצְעֹק. שׁוּב.
…
אֲנִי הַהוֹלֵךְ בֵּין אוֹר אֵל שַׁדָּי וְצֵל נִצָּחִי.
לֹא אֶתְחַבֵּא בְּמַסְתָּרִים תַּחַת, לֹא אַמְכֹּר בִּשְׁוּקֵי אֲדָמָה, לֹא אִשָּׁבֵר תַּחַת מַשָּׂא אֱנוֹשִׁי.
שְׁמִי כָּתוּב עַל הַמַּיִם הָרִאשׁוֹנִים, חָרוּת בְּאֵשׁ אֵל שַׁדָּי,
מְשׁוֹרָר עַל יְדֵי עוֹפוֹת שְׁמֵיִּים וּמֻלָּחַשׁ עַל יְדֵי רוּחַ קֹדֶשׁ.
כָּל הַדְּרָכִים מִתְכְּנָסוֹת בִּי כְּנַהֲרוֹת אֶל יָם כּוֹסְמִי,
וּמִמֶּנִּי יִתְפָּרְדוּ כְּקְרָנִיּוֹת מִשַּׁחַר נִצָּחִי הַשָּׁמַיִם.
…
וּכְכֵן שׁוּב הִפְנֵיתִי עֹרֶף לְהִשְׁתַּקְפוּת צִלִּי בְּיָם הַשָּׁחֹר הַתְּהוֹמִי.
הַגַּלִּים זָזוּ כְּזְכוּכִית אִיטִית שֶׁל נֶצַח,
כָּל קָרֶן כּוֹפֶה אֶת תְּמוּנָתִי לְמַשֶּׁהוּ יָשָׁן מִן הָאֱלֹהִים,
מַשֶּׁהוּ שֶׁכְּבָר קָבַרְתִּי מֵאָה חַיִּים קֹדֶם בְּמַהֲלָכוֹת עוֹלָמִי.
עָצַמְתִּי בְּדוּמִיָּה אֵל שַׁדָּי.
הִסְסְתִּי בְּחֹשֶׁךְ נִצָּחִי.
הִתְבּוֹנַנְתִּי בְּרָזֵי שָׁמַיִם.
הִסְתַּכַּלְתִּי אֲחוֹרַי מֵעַל כְּתֵפִי הַתַּחַת.
אֶחָד.
אַחֲרוֹן.
זְמַן.
“לְעוֹלָם לֹא אָשׁוּב…
רַק דֶּרֶךְ אַחַת תְּעַצְּרֵנִי בַּעֲלִיָּה אֵל שַׁדָּי.”
הַחֹשֶׁךְ רַק הִבִּיט חֲזוֹרָה בְּסוֹבְלָנוּת אֵל שַׁדָּי,
סוֹבֵל כִּרְעָב רִאשׁוֹן,
שָׁחֹר כְּפִי כְּרִישׁ רֶגַע לִפְנֵי שֶׁיַּכֶּה בְּעֹז קֹדֶשׁ.
לְלֹא אֵימָה אֲדָמָה.
לְלֹא חֲתִימָה תַּחַת.
רַק הָאֱמֶת בֵּינֵינוּ בַּשָּׁמַיִם —
עַתִּיקָה כְּבְרִיאָה אֵל שַׁדָּי,
מַחְלְטָה כְּדִבְרֵי אֵל,
לֹא מִשְׁתַּנֶּה כְּנֶצַח.
#דםישוע
